הדיסק הבין חולייתי הינו בולם הזעזועים של עמוד השדרה ומאפשר את התנועתיות בין החוליות. כאשר הדיסק מזדקן, חלקו הפנימי "מתייבש" וגובה הדיסק פוחת. השכבה החיצונית של הדיסק מתבלטת כלפי חוץ (בלט דיסק דיפוזי) וכך מצרה את תעלת עמוד השדרה ויכולה ללחוץ על השורשים היוצאים לכיוון הרגליים. לעיתים המעטפת של הדיסק נחלשת באיזור מסוים ונוצר בלט דיסק מקומי הגורם ללחץ ממוקד על השורש. לעיתים נוצר חור במעטפת וחומר דיסקלי פורץ לכיוון תעלת השדרה וגורם ללחץ על שק השורשים או לשורש היוצא (פריצת דיסק). בנוסף ללחץ על השורש החומר הדיסקלי גורם לדלקת מקומית בעצב, ובעקבות כך כאבים קורנים לרגל, ויתכן שאף הפרעת תחושה (נימול) וחולשה של קבוצת שרירים.

 

לעיתים נדירות פריצת דיסק תגרום לתסמונת הקרויה "קאודה אקוינה" בה הלחץ על העצבים גורם לחולשת גפיים ולהפרעה בשליטה על הסוגרים. זהו מצב חרום הדורש פנייה מיידית לטיפול רפואי.

במרבית המקרים הטיפול הראשוני בפריצת דיסק הינו במשככי כאב, פיזיוטרפיה ורפואה משלימה מאחר שכ-80% מהחולים משתפרים בתקופה של כחודשיים לאחר התחלת הסימפטומים. בתקופה זו חשוב לקבל טיפול בכאב כדי לא להמנע מפעילות. זריקות אפידוראליות או פורמינליות הניתנות ע"י רופאי כאב יכולות להיות מועילות מאוד. לאחר חודשיים, במידה והכאב לא חלף, או בחולים עם התדרדרות נוירולוגית ניתן לבצע בדיקות הדמייה כגון CT או MRI ובמידה ויש ממצא ניתוחי, ניתן לכרות את חלק הדיסק הפרוץ.

 

אפשרויות הניתוח כוללות:

• ניתוח פתוח בו מסירים חלק מהלמינה (Laminectomy or Laminotomy) וכורתים את הדיסק הפרוץ (דיסקקטומי)

• מיקרודיסקקטומי: הניתוח נערך עם פתיחה קטנה יותר ועם אמצעי הגדלה אופטיים דרך חתך בקו האמצע

• דיסקקטומיה בשיטה זעיר פולשנית (MIS Discectomy): שימוש במפשק שרירים מיוחד תוך ביצוע חתך מינימלי, שימוש בהגדלה אופטית והוצאת הדיסק תוך גרימת נזק  מינימלי לרקמות הסובבות

• בחלק מהמקרים פריצת דיסק מצריכה קיבוע של עמוד השדרה, שהינו ניתוח בעל מורכבות גדולה יותר. מומלץ לדון עם הרופא המטפל על הצורך בקיבוע ועל המשמעויות שלו.

לאחר ניתוח של כריתת הדיסק הפרוץ, יש כ-15% סיכוי לפריצת דיסק חוזרת תוך שנה, אולם 85% מהחולים אינם זקוקים לטיפול נוסף באותו הגובה. לאחר ניתוח מומלץ להמנע מכיפוף של הגב, מסיבוב של האיזור המותני ומהרמה של למעלה מ-10קג' כדי להוריד את הסכנה לפריצה חוזרת.